“המכרסמים והמחלישים את החוסן החברתי בישראל”. דעה

במסעות אלונקות, יש כמה סוגים של חיילים: אלו ששועטים קדימה ולא יורדים מהאלונקה, אלו שחשים את הנשימות מתקצרות אך עושים ככל יכולתם להחליף את מי שפסע מקריסה, אלו שמשתרכים מאחור בשקט –ואלו שבקושי פגשו באלונקה אך מלאי אנרגיה כדי לצרוח על מר גורלם ועד כמה הם רוצים הביתה לאמא.

כואב לומר אך הסוג האחרון, זה שמחליש מנטלית ומכרסם בחוסן הקבוצתי, הפך לארכיטיפ של השמאל הישראלי, לפחות זה שיוצא לרחובות ומפזר רעל באולפנים. מחנה התבוסתנות.

ההפגנה אמש היא חציית כל קו אדום, אפילו במונחי קפלן. נסו רגע לדמיין שב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, המוני בריטים היו שוטפים את רחובות לונדון עם שלטי “צ’רצ’יל רוצח” ודורשים הפסקת אש שכל כולה כתב כניעה להיטלר כדי לשחרר שבויים בריטים.
דמיינו שבמלחמת העצמאות, בה אחוז שלם מהאוכלוסייה נפל חלל (100 אלף איש במונחים של היום), המונים בת”א היו מפגינים נגד בן גוריון בדרישה שניסוג לקווי 47′ המסוכנים כי “נשפך מספיק דם”.

התרחישים הללו לא יעלו על הדעת כמובן – אז מדוע לעזאזל הם הופכים למציאות חיה בשעות אלו ממש, כשצעירים שורפים את איילון וזועקים בגרון ניחר “עכשיו! עכשיו!” לעצור את מלחמת העצמאות השניה שלנו – ולהעניק ניצחון הרה אסון לאויב הנאצי שמולנו?

התשובה היא שמאז המהפך ב-1977 חלקים גדולים באליטת השמאל, לרבות בקצונה הבכירה של צה”ל, החליטו שאם הם לא מנצחים בקלפי – עם ישראל לא כשיר לנצח במלחמות.

זה התחיל כבר במלחמת לבנון הראשונה – המלחמה הראשונה שנוהלה ע”י ממשלת ימין – שבה החלו ניצני סרבנות וקריאות “בגין רוצח” נשמעו בהפגנות; המשיך באינתיפאדה הראשונה שתוארה כאסון מתרגש אך במבט לאחור נראית כמשחק ילדים; וגלש ללבנון השניה והסבבים בעזה בעשור הקודם כשהסיסמא “חתירה לסיום מדיני” עברה כחוט השני בכל תדריכי ‘מערכת הביטחון’, שופרותיה בתקשורת וכמובן במפלגות השמאל.

במקביל, השמאל חשב שמצא את נוסחת פלא: נסיגות, ויתורים והתקפלויות בתמורה ל”שקט”. הם ניסו את זה קודם כל באוסלו הארור, חגגו את הבריחה של ברק מלבנון, העניקו תמיכה לשרון בהתנתקות (אחרי שהפסיד אצל מתפקדי הליכוד) ורק לפני שנתיים לפיד “מנע מלחמה” כשמסר שטחים טריטוריאליים לחיזבאללה.

כמאמר אביו של ג’ורג’ מסיינפלד “שקט עכשיו – טירוף אח”כ”. ועכשיו אנחנו בטירוף.
האליטות שלנו אובדות עצות כי הן כבר מחקו מהלקסיקון את ערך הניצחון עד לרמה שרבים מחבריהן כלל לא יודעים מהו בכלל. “ניצחון הוא כשאנחנו נחליט שניצחנו”, אמר לאחרונה תא”ל דן גולדפוס, לוחם עז לב אך כזה שלא מבין מה תכלית הלחימה שלו.

לרגע קל, ב-7 באוקטובר, כשהחרב חרכה את צווארנו – נזכרו בשמאל בניצחון (נשיא אוניברסיטת ת”א אמר “זכור אשר עשה לך עמלק”), אך מרגע שהחרב נסוגה אפילו במעט – חזרו לכור מחצבתם התבוסתני. “כמה עוד חיילים ימותו” הם מקוננים, כאילו לא למדנו רק לפני 11 חודשים שאם החיילים לא נלחמים בחזית – התינוקות, הילדים והקשישים נטבחים בעורף.

הטייטל של ההפגנות כעת הוא אמנם “לשחרר את החטופים” – אך המשמעות האחת והיחידה שלהן היא להפסיק את המלחמה. מי שרווים נחת מהמראות הלילה הם האויבים המרים ביותר שלנו – בראשם כמובן חמינאי, סינוואר ונסראללה – המחככים ידיהם בהנאה למראה הישראלים המאשימים את ממשלתם במוות שהם גרמו לו. רווח כפול עבורם – גם רוצחים וגם נקיים מאחריות.

אז בואו נעשה סדר: אנחנו מתמודדים מול אויב שאינו מעונין בשטח זה או אחר או בתיקון גבול – אלא בהשמדה טוטלית, מוחלטת ואכזרית שלנו. אם לפני 70 שנה העולם התמודד מול היטלר אחד – היום אנחנו נלחמים מול היטלרים רבים בחזיתות שונות. להיטלרים האלו יש סבלנות ואורך רוח, הם ממוקדי מטרה ורק ממתינים לשעת הכושר לחסל את הפרויקט הציוני – על יושביו.

מולם, “ניצחון מוחלט” אינו רק סיסמא – אלא תנאי הכרחי להמשך הקיום שלנו פה. אנחנו חייבים לנצח – על אפם וחמתם של אברמוביץ’, יונית לוי, גיא פלג, דרוקר וכל החבורה שעבורה “הניצחון” הוא על נתניהו ולא על סינוואר.

בקרב מול האויבים האכזרים והמנוולים שלנו, אין לנו את הפריבילגיה להיות “עייפים ממלחמות” – כי כשנתעורר שוב ב-6.29 בבוקר, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

קרדיט: ערוץ הטלגרם “גלעד צוויק המקורי והלא מצונזר”       קרדיט לתמונות: ערוץ הטלגרם היוצרים AI