אז איך מנצחים במלחמה הפסיכולוגית? דעה!

לגבי נסראללה: באמצע כתיבת הפוסט הזה היתה אזעקה. רצנו לממ”ד, חיכינו, יצאנו, המשכנו הלאה בחיים. אנחנו אשקלונים, זה חלק מהחיים פה כבר הרבה שנים.

אז איך מנצחים במלחמה הפסיכולוגית? זה עניין של חינוך עצמי ותכנות מחדש, כמו ללמוד לנהוג. זוכרים איך פחדתם בפעם הראשונה שעליתם על הכביש? ולא סתם פחדתם, באמת יכלתם למות. אתם עדיין יכולים למות בכל פעם שאתם עולים על הכביש, אבל זה לא משהו שמפריע לנו לחיות.

קודם כל, אין ספק שתמותו. זה קורה לטובים ביותר. השאלה היא איך תחיו? ההתקפות של ג’יהאדיסטים למיניהם על ישראל הן חלק ממציאות חיינו, כמו תאונות דרכים. ישנה ודאות מוחלטת שארגוני טרור יתקפו אותנו ויהרגו אנשים. ישנה גם וודאות מוחלטת שמכוניות יעשו תאונות ויהרגו אנשים בדרכים מחרידות. האם זה משתק אותנו? האם אנחנו חיים באיזושהי חרדה או מועקה עקב הידיעה שאנחנו עלולים למות מחר בבוקר בתאונת דרכים נוראה? לא.

אנחנו נוקטים את אמצעי הזהירות הנדרשים, עוצרים ברמזור אדום, מקשיבים לתמרורים ולהוראות פיקוד העורף, אם צופרים בכביש אנחנו נוקטים את פעולת החירום המתבקשת כדי להתגונן מתאונה, ואם יש אזעקה רצים לממ”ד או למקלט ונוהגים בהתאמה. אחר כך פשוט ממשיכים הלאה בחיים, וחיים אותם הכי טוב שאפשר.

בחלקים אחרים של העולם, אנשים מתמודדים עם חיים מתחת להרי געש, במקומות מוכי מגפות, או במקומות שעכביש ארסי יכול פתאום ליפול עליך מהשמיים ולהרוג אותך. לנו יש נסראללה ומשטר איראני. עם כל הכבוד לאיומים וליכולות, ויש כבוד, הם כבר שיגרו עלינו כמה אלפי טילים טובים השנה והרגו הרבה פחות אנשים ממספר ההרוגים מתאונות אופניים, שלא לדבר על עישון. אין סיבה לתת לאף אחד מהפחדים האלה מקום מוחשי בחיינו. יום אחד משהו יהרוג אותנו, אולי זה יהיה מחר. עד אז, צריך לחיות טוב. ומי שמנסה להפחיד? רק תזכרו שהוא חי רוב הזמן בבונקר מאז 2006.

קרדיט: טום וגנר מקבוצת נציב    קרדיט לתמונות: ערוץ הטלגרם היוצרים AI