למקדימים נבואה למכה. דעה

כשכואב צועקים.

לא מופרך לצאת מנקודת הנחה שהתגובה הצפויה על טבח הילדים במג’דל שמס (להלן ‘תאונה מבצעית‘) בא תבוא מצד ישראל ותכאיב משמעותית לארגון הטרור.

עד כאן הכל טוב ויפה.

הבעיה שלי היא עם אותם צינורות חלולים ושופרות מצופים שיושבים בתקשורת בישראל ובחול ונשלחו מטעם אי אלו גורמים עלומים במטרה לשכך כאב, שלא לומר לאלחש.

ממתי אני פורס בפני היריב את הקלפים?

הטענה שלי מופנית בעיקר כלפי אותם אלה שמהדהדים מסרים ברוח “תגובה עוצמתית, אך כזו שלא תגרור למערכה” – וכי מה טעם בחזרת אמירות מן הסוג הזה השכם והערב אם לא נטיעת מורך רוח ובפני מי בדיוק?

את מי אנחנו מתכוונים להרתיע?
וביתר דיוק את מי אנחנו מטרגטים כאוייב?

כלל לא ברור.

טרם ברור מפני מי מערכת הביטחון ושופרותיה חוששים עד אימה האם מפני האזרחים כלפיהם קיים חוזה הגנה בסיסי או שמא מפני העתיד הלא נודע באוייב שמעבר לגבול?

אמירות מן הסוג הזה הן בראש ובראשונה מכרסמות הרתעה ומשמשות קרם הגנה לאוייב מפני העתיד, כל עוד האוייב שומע אמירות “עוצמתית, אך שלא תוביל למלחמה” או “מערכה שאף אחד מן הצדדים אינו חפץ בה” הוא מבין שאנחנו מורתעים, וככל שהתגובה שלנו תבקש להכאיב – תמיד תהיה לו התקווה להיאחז בעובדה שהוא מובטח, כי הלא “אף אחד מן הצדדים אינו חפץ במערכה רחבה”.

אפרופו “מנצחים בנקודות” ועוד כאלו אמירות מכרסמות הרתעה ומפיחות תקווה בקרב האוייב.

יכול להיות שתהיה תגובה, ומבחינה מבצעית היא באמת יעד מעולה ופגיעה בעומק האוייב – הבעיה שלנו היא עם האמירות המחלישות שקודמים לתקיפה ובעצם מעקרים את ההילה, את הארומה.

יש חשיבות באמירה או באי אמירת דברים.

בשכונה שלנו כשאתה חוזר מבוקר עד ערב על משפט כמו “נגיב בעוצמה אך לא כזו שתגרור למלחמה”, זה כמו להביא לילד בלון ולתקוע לו מחט, בעיקר אחרי השביעי באוקטובר.

קרדיט: סבאבו מקבוצת נציב    קרדיט לתמונות: AI היוצרים