אסטרטגיה מול טקטיקה במלחמת ישראל בטרור. חלק א’

זמן קצר לאחר הגעתי לרצועת עזה התלוויתי לראש המנהל האזרחי בסיור בביתו של פואד אלעבאדלה, ראש מועצת הכפר קרארה. ראש המועצה היה ידוע ברוחב ליבו והוא נהג לערוך לאורחיו שולחנות עמוסים בכלל טוב וזוכר אני שכאשר נכח שהקפדתי על דיני הכשרות גורמת לכך שאיני טועם מהתקרובת הוא מיהר לשלוח את אחד מבניו להכין עבורי במיוחד דג על רשת גריל חדשה לחלוטין, ובלבד להשביע את רצוני ואת קיבתי.
מובן מאליו שאחרי ארוחות כאלו קשה היה לנו קציני המנהל האזרחי לדחות על הסף בקשות מבקשות שונות שהעלו המארח ואנשיו, בקשות ששוויין הכספי עלה כמובן עשרת מונים על מחיר הארוחה הדשנה. ימים אחדים לאחר מכן הגיע פואד למשרדי עם שורה של בקשות נוספות ובשיחה שקיימנו הוא סיפר לי על תולדות הכפר.

הכפר קרארה, קיבל מעמד של כפר רק לקראת אמצע שנות השבעים. קודם לכן הוא הוגדר כ”אזור חקלאי”, מה שאומר שרוב השטח אמור היה לשמש לפעילות חקלאית, וניתן היה לבנות רק מבנה אחד בכל 25 דונם אדמה. פואד שהביע נכונות לקשור את גורלו עם השלטון הישראלי, זכה כל העת להקלות נוספות בבניה, לו ולבני משפחתו וכעבור מספר שנים קיבל האזור מעמד של כפר, ופואד הוגדר כראש המועצה המקומית.

מרגע זה, החל האזור להתפתח במהירות. קרקעות חקלאיות הופשרו לבניה וערכן הכספי עלה עשרות מונים. בתחילת הקמת הרשות הפלסטינית קיבל הכפר מעמד של עיר.
פואד עצמו לא זכה לראות את שדרוג מעמד הכפר. מספר שנים קודם לכן הוא נרצח באכזריות ע”י אנשי הפת”ח בהובלת רשיד אבו שבאכ, מי שהפך למפקד הבטחון המסכל של הרש”פ, באשמה של שיתוף פעולה עם ישראל. פואד לא הסתיר מעולם את היותו משתף פעולה, אך הוא היה סמוך ובטוח שעשייתו לביסוס הכפר, שהפך למעשה לחסם בפני חיבור יישובי גוש קטיף עם יישובי אזור כיסופים תעמוד לו, אך תקוותו התבדתה. תמורת שיתוף הפעולה של עבאדללה, שילמה ישראל במחיר אסטרטגי שלא ניתן להעריכו.

קרדיט: גול אובג’קטיבס

אין זו דוגמא יחידה שבה במחיר של שיתוף פעולה נקודתי שילמה ישראל במחיר אסטרטגי עצום. רבים מפעילי הטרור איתם הייתי בקשרים במהלך שירותי ברצועה נהגו להתלונן על כך ששירות הבטחון הכללי מעניק חסינות לסוחרי הנשק והסמים הגדולים ביותר כדי להשיג מידע על “דגי רקק”. אתם עוצרים אדם שמחזיק אקדח שבקושי יורה, אבל מאפשרים לאנשים הללו למכור עשרות ומאות תתי מקלע שנגנבים מהחיילים שלכם, בלא כל ניסיון לבלום אותם הם טענו.
והיו גם לא מעט עיתונאים שסיפקו פה ושם ידיעות על הנעשה בשטח. רבים מהם היו אחראים לכתבות המשמיצות ביותר כנגד ישראל וכנגד צה”ל. לעתים גרמו הכתבות שלהם לשלהוב הרוחות, ולהפרות סדר ענקיות, או אף לביצוע פיגועים, ואיש לא ניסה להעמיד עיתונאים אלה במקומם.

לשיא הגיעו הדברים, כאשר משרד עיתונות פלסטיני קיבל אישור לצלם את דרשות יום השישי בהר הבית עבור הטלביזייה הפלסטינית, שהציגה זאת כ”ביטוי של ריבונות” במסגד אלאקצא. לקח זמן לשכנע את גורמי הבטחון בישראל להבין שמסירת הר הבית לריבונות סמלית פלסטינית, אינה יכולה להוות תמורה לשום סוג של מידע, שאותו עיתונאי יכול היה לספק.

נזכרתי באירועים אלו, כשניסיתי להבין כיצד מצליח צה”ל לבצע מבצעים כה מסעירים דוגמת שחרור 4 החטופים מלב מחנה הפליטים נציראת, חיסול מחבלים בלב אוכלוסייה ערבית צפופה, בלא פגיעה באוכלוסייה אזרחית, זיהוי וחיסול מחבלים במאות ואלפים ועוד, ומנגד, צה”ל מנהל מלחמה שוחקת כבר קרוב ל- 10 חודשים מול חמאס בדרום וחזבאללה בצפון, ארגונים ללא ספק קיקיוניים בהשוואה לכוחו העצום של צה”ל, ולמרות זאת אינו מצליח להכריע את המערכה.
דומני שהאירועים שהבאתי מניסיוני הצבאי מרמזים על התשובה לשאלה: מערכת הבטחון הישראלית היא הטובה בעולם בהתנהלות טקטית, אבל חסרת מעוף לחלוטין בכל הנוגע להתנהלות אסטרטגית.

קרדיט: יעקב סבג – לשעבר יועץ לענייני ערבים ביחידות המנהל האזרחי בעזה ואיו”ש    קרדיט לתמונות: טכטלו