בעיית צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי. המאמר המלא

מבוא

מי מפחד מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג?

באמצע אפריל דווח בערוץ 12 על חשש שבית הדין הבינלאומי יוציא צווי מעצר נגד בכירים ישראלים, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו. מאז מתרבים הדיווחים על פעילות אינטנסיבית של הממשלה להפעיל לחץ על בית הדין שלא יוציא את הצווים. בין השאר פנתה הממשלה לממשל ביידן, לחברי קונגרס אמריקנים ואף למשפחות החטופים כדי שישפיעו על בית הדין. בתגובה פרסם בית הדין הודעה הדוחה מכל וכל לחץ חיצוני על תהליכי החקירה שלו.

מה יהיו ההשלכות של צווי המעצר? כל בכיר ישראלי נגדו יהיה צו מעצר לא יוכל לדרוך באחת המדינות החברות בבית הדין מבלי להסתכן במעצר. מדובר ב-124 מדינות שכוללות את הרוב המוחלט של מדינות אירופה, אמריקה הלטינית, אפריקה שמדרום לסהרה ומדינות מזרח אסיה.

לצווי המעצר גם יהיו השלכות שליליות על ישראל. הם יפגעו בתמיכה המוסרית במלחמה בעזה וישימו את ידידי ישראל בעולם במבוכה. הם יטילו ענן כבד על המלחמה, עם חשד שבכירים ישראלים ביצעו פשעי מלחמה. במצב עניינים כזה לא תפגע רק התמיכה המוסרית בישראל. מדינות ישקלו אם להמשיך את משלוחי הנשק אלינו, מן החשש שהן יהפכו שותפות בפשעים לכאורה של ישראל. כלומר צווי המעצר עלולים לעודד סנקציות נוספות על ישראל.

 

האם יש לישראל ידיעה קונקרטית על כוונת בית הדין להוציא צווי מעצר? לא. החשש הישראלי מבוסס על שמועות, בעיקר בקרב הפלסטינים. ישראל מודעת לכך שמאז תחילת המלחמה בעזה הרשות הפלסטינית פועלת נגד ישראל בזירה הבינלאומית. הפלסטינים מעוניינים להפעיל עלינו לחץ כדי לעצור את המלחמה וכנראה, אם יתאפשר, לנצל את המלחמה כדי לפגוע בלגיטימיות הבינלאומית של ישראל. פעולה דרך בית הדין הפלילי היא עוד דרך להילחם נגדנו. מה ישראל יכולה לעשות?

הניתוח היום נועד לעשות שני דברים: ראשית, להסביר מהו בית הדין הפלילי הבינלאומי, מה הסמכויות שלו ומה היחסים בינו ובין ישראל. שנית, להציע דרכי פעולה אפשריות לישראל לאור החשש מהוצאת צווי מעצר. ישראל הייתה יכולה לבוא מוכנה למשבר הנוכחי. היא לא ביצעה פעולות חיוניות כשהאיום היה רחוק. כעת היא תצטרך לשלם במאמץ רב כדי להתכונן בזמן קצר ועם האיום כבר עליה.

 

נעים להכיר – בית הדין הבינלאומי

מהו בית הדין הפלילי הבינלאומי? ומה הסמכות שלו, אם יש לו בכלל, להוציא צווי מעצר נגד בכירים ישראלים?

כדאי תחילה לציין שבית הדין הפלילי, ה-ICC, אינו בית הדין הבינלאומי לצדק, ה-ICJ. אלו שני גופים שונים. למשל התביעה של דרום אפריקה נגד ישראל בנוגע לג׳נוסייד ברצועת עזה מתנהלת ב-ICJ. בית הדין הבינלאומי לצדק הוא גוף של האו״ם והוא שופט מדינות, לא יחידים. הוא תלוי במועצת הביטחון שתאכוף אי-ציות לפסקי הדין שלו.

ה-ICC, בניגוד ל-ICJ, הוא גוף עצמאי מן האו״ם ואינו כפוף למועצת הביטחון. הוא אפילו לא תלוי בפנייתה של מדינה לבית הדין כדי לפתוח בחקירה. התובע הכללי יכול ביוזמתו לפתוח בחקירה. את ההחלטה להוציא צווי מעצר מקבל בית המשפט לבדו, באמצעות הליך של קדם משפט: התובע מציג את רשימת האישים נגדם הוא רוצה להוציא צווי מעצר, את הפשעים בהם הוא מאשים אותם וראיות התומכות בפשעים. השופטים בקדם משפט מחליטים אם לאשר את הבקשה או לא.

 

בסמכותו של בית הדין הפלילי לטפל ב-4 פשעים: ג׳נוסייד, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ו״פשעי תוקפנות״. ג׳נוסייד הוא רצח עם, פעולה שמטרתה להשמיד קבוצה מסוימת. פשעי מלחמה הם פשעים המפירים את חוקי המלחמה. פשעים נגד האנושות הם מעשי תוקפנות נגד כל אוכלוסייה אזרחית, כמו רצח, עינוי או טרנספר. פשעי תוקפנות הם התכנון, ההכנה והביצוע של מתקפה חמושה ע״י מדינה אחת נגד מדינה אחרת.

בית הדין הפלילי אינו שופט מדינות, כמו ה-ICJ, אלא יחידים. מטרתו להביא לצדק יחידים שביצעו את אחד מארבעת הפשעים שבסמכותו. כדי לעשות זאת, בית הדין מוציא צווי מעצר. משום שאין לו כוח משטרה עצמאי הוא תלוי במדינות החברות בו שיאכפו את הצווים. כפי שציינתי מדובר ב-124 מדינות מכל קצות תבל.

האם רק אזרחי המדינות החברות בבית הדין כפופות לסמכותו? לא. בית הדין יכול לשפוט כל אזרח שביצע פשע בשטח מדינה חברה בו, או אפילו רק מדינה שהכירה בסמכותו, מבלי לחתום על חוקת רומא. לדוגמה, אוקראינה אינה חברה בבית הדין אך הצהירה שהיא מכירה בסמכותו. זה היה מספיק לבית הדין כדי להוציא צו מעצר נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, למרות שגם רוסיה אינה חברה בבית הדין הפלילי.

הסמכות החריגה הזו היא שינוי משמעותי מהנורמה הבינלאומית שמדינה כפופה רק להסכמים עליהם היא חתמה מרצונה. היא הופכת את בית הדין למעין מוסד מדינתי בינלאומי, לו כפופות מדינות אם ירצו ואם לא. כפי שהפושע כפוף לבית המשפט אם הסכים לכך ואם לא, כן אזרחי מדינה ריבונית כמו ארה״ב או ישראל עלולים למצוא עצמם נתונים לצו מעצר של בית הדין הבינלאומי, למרות שלא ארה״ב ולא ישראל חברות בחוקת רומא, אמנת היסוד של בית הדין.

האם יש משהו שכן מגביל את בית הדין? הוא אמור לפתוח בחקירה רק אם מצא שמערכת המשפט הלאומית אינה יכולה או רוצה לשפוט את הפשעים, או שהיא אינה עושה זאת באופן כנה. ברור שיש כאן פרצה משמעותית: בית הדין הוא שקובע אם מערכת המשפט הלאומית מתפקדת כראוי. הוא שקובע אם יש או אין לו סמכות לשפוט.

 

אמרתי שישראל אינה חברה בבית הדין הבינלאומי. מדוע אפוא עליה לחשוש מצווי המעצר שלו? משום שהרשות הפלסטינית כן חברה בו. ב-2015 הצטרפה הרשות הפלסטינית לחוקת רומא. היא יכלה לעשות זאת הודות להחלטה של העצרת הכללית של האו״ם ב-2012. העצרת החליטה לקבל את הרשות הפלסטינית כ״מדינה משקיפה אך לא חברה״. זה נתן לרשות מעין מעמד של מדינה, מעמד שהספיק בעיני בית הדין הבינלאומי כדי לקבל את הרשות כמדינה חברה בו. במרץ 2021 הודיע התובע הכללי של בית הדין על התחלת חקירה של פשעים בשטח ״מדינת פלסטין״, שטח הכולל לפי בית הדין את יהודה ושומרון, עזה ומזרח ירושלים. מאז 2021 אזרחים ישראלים נמצאים תחת הסכנה שיוצאו נגדם צווי מעצר, בעוון פשעים לכאורה שביצעו בשטח המדינה הפלסטינית.

לצערנו, כבר יש לבית הדין הכנה טובה לקביעה שישראל אינה עושה מספיק כדי לחקור פשעים שביצעו אזרחיה. ב-2009 התפרסם דו״ח גולדסטון שבדק את חוקיות פעולותיה של ישראל בעזה במהלך מבצע ״עופרת יצוקה״. הדו״ח טען, ב-2009, שמערכת המשפט הישראלית אינה פועלת כראוי לחקירת פשעי מלחמה. הוא המליץ שפשעי המלחמה לכאורה של ישראל יחקרו באמצעות גופים חיצוניים (כמו בית הדין הבינלאומי). למרות שראש צוות הבדיקה, השופט ריצ׳רד גולדסטון, חזר בו מחלק מממצאי הדו״ח ב-2011, הדו״ח לא בוטל ונותר בתוקפו. בית הדין יוכל להיעזר בו בבניית התיק נגד ישראל.

מומחים מעריכים שאם בית הדין יפרסם צווי מעצר נגד בכירים ישראלים, הוא יעשה זאת גם נגד חמאס. אבל זו אינה נחמה. עצם ההשוואה בין ישראל וחמאס, בין קצינים ופוליטיקאים ישראלים ובין ראשי תנועת טרור, תהיה מכה לישראל. מה ישראל יכולה לעשות כדי למנוע את ההחלטה? או להקטין את נזקה?

לוחמה משפטית וארה״ב נגד בית הדין הפלילי

כדי לגבש אסטרטגיה עלינו קודם להבין את טבע הפעולה נגדנו. צו מעצר נשמע כמו פעולה משפטית. פעולה משפטית מתקשרת לנו עם אכיפת חוק, השגת צדק ובירור האמת, עד כמה שניתן לעשות זאת בבית משפט. מכאן שהדגש שלנו אולי צריך להיות בתחום הדיפלומטיה הציבורית, להילחם נגד השקרים של חמאס. או לבדוק את עצמנו, לוודא שאין פשעים שנעשו ואם כן לחקור אותם לעומק. אנחנו צריכים לדבר עם בית הדין, להסביר את העמדה שלנו ובמקרה הצורך להוכיח את חפותם של היחידים נגדם יצאו צווי המעצר.

כמובן שחשוב שישראל תחקור פשעי מלחמה אם נעשו ע״י חיילים ומפקדים בעזה. אבל זו טעות לראות בצו המעצר פעולה משפטית. הוא אינו כזה. או, אם לדייק, מטרתו אינה משפטית. אם יצאו צווי המעצר הם יהיו חלק מלוחמה משפטית נגד ישראל. לוחמה משפטית אותה יזמה הרשות הפלסטינית נגדנו.

לוחמה משפטית (Lawfare) היא מושג חדש יחסית, שהופיע בתחילת שנות ה-2000. היא מתארת את השימוש בחוק למטרות שהיו דורשות הפעלת כוח, או שימוש בחוק כדי להביא להפעלת כוח. יכולים לבצע לוחמה משפטית מדינות או ארגונים והם יכולים לבצע זאת נגד מדינות או ארגונים. למשל, מדינות המשתמשות בחוקים נגד מימון טרור כדי לפגוע בארגוני טרור. או ארגונים לא ממשלתיים שמשיגים צווי מעצר נגד מנהיגים של מדינות זרות. לדוגמה צו המעצר שהוצא נגד ציפי לבני בבריטניה ב-2009 בעקבות עופרת יצוקה.

 

בית הדין הבינלאומי הוא כיום גורם חשוב בלוחמה משפטית. משתי סיבות: האוטונומיה שלו ממועצת הביטחון והאוטונומיה שלו ממסגרות ריבוניות-דמוקרטיות. בית הדין אינו כפוף למועצת הביטחון ואינו תלוי בה. אף אחת מהחברות הקבועות במועצת הביטחון – ארה״ב, רוסיה, צרפת, סין או בריטניה – אינה יכולות לעצור חקירה של בית הדין. עבור מי שמעוניין לפעול במסלול עוקף-מעצמות, למשל כדי לפגוע בישראל, בית הדין הוא מסלול אטרקטיבי.

שנית, בית הדין אינו כפוף לשום מחוקק, רשות מבצעת או ציבור בוחרים. הוא אינו תלוי במחוקק שיקבע את החוקים לפיהם הוא ישפוט. הוא אינו תלוי ברשות המבצעת שתחתום על אמנות בינלאומיות. הוא אינו מושפע מדעת הקהל במדינה כזו או אחרת. הוא יכול לנקוט בגישה מרחיבה מאוד כשהוא שופט, לוקח בחשבון את כל האמנות שהוא חושב מהוות את החוק הבינלאומי. כך עלול להיווצר מצב בו אזרח מואשם על בסיס אמנה בינלאומית שמדינתו אינה חתומה עליו. לדוגמה הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז׳נבה, עליו ישראל אינה חתומה, וארה״ב לא אשררה.

במאמר מוסגר יש לציין שסוגיית החוק הבינלאומי היא סוגיה מורכבת, הנובעת מאופייה של המערכת הבינלאומית. ללא מחוקק יחיד, החוק הבינלאומי אינו יכול להסתמך על חוקים שקובע הריבון – שאינו קיים – אלא על מספר מקורות שונים, ביניהם אמנות בינלאומיות והמשפט הבינלאומי המנהגי. המשפט הבינלאומי המנהגי נקבע לפי ההתנהגות של מדינות בפועל, התנהגות שנקבעת לפי החוקים שהן חושבות שחלים עליהן. מה בדיוק נחשב למשפט בינלאומי מנהגי נתון לפרשנות ומחלוקת, מחלוקת שמושפעת לא רק מהעדויות – האם התנהלות כזו או אחרת היא אכן משפט מנהגי – אלא גם משיקולים ביטחוניים – האם המנהג הזה יפגע ביכולת שלי להילחם באופן אפקטיבי? כך לדוגמה ארה״ב אינה מסכימה שכל הפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנות ז׳נבה הוא חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי ולכן מחייב את ארה״ב. בית הדין הבינלאומי פטור משיקולים ביטחוניים ולכן יכול לקבל פרשנות רחבה מאוד של מה נכלל במשפט המנהגי. הוא לא צריך לנצח במלחמה.

 

האמריקנים הסתייגו מהסמכות הרחבה והעצמאות של בית הדין עוד במהלך הדיונים על חוקת רומא, בקיץ 1998. ההסתייגות נבעה גם משיקולים מעשיים וגם משיקולים עקרוניים. בית דין עצמאי ממועצת הביטחון הוא בית דין שיכול לשמש בקלות חלק מלוחמה משפטית נגד ארה״ב. הוא בית דין שעלול להגביל את פעולותיה של ארה״ב בזמן מלחמה. אבל מעבר לשיקול המעשי, יש שיקול עקרוני: הריבון היחיד בדמוקרטיה הוא ציבור הבוחרים. במקרה של ארה״ב הריבון הוא העם האמריקני. הרעיון שמקבלי החלטות אמריקנים יהיו כפופים למישהו חוץ מהעם האמריקני פוגע בריבון ובמנגנון הדמוקרטי. כפי שניסח זאת סנטור הלמס, ראש הועדה ליחסי חוץ בסנאט, בנאום בפני מועצת הביטחון בשנת 2000:

״האמריקנים אינם סומכים על מושגים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי, וטיעונים של האו”ם שהוא ׳מקור הלגיטימיות הבלעדי׳ לשימוש בכוח, מכיוון שלאמריקנים יש חוסר אמון עמוק בכוח שנצבר […] יש רק מקור אחד ללגיטימיות של מדיניות הממשל האמריקני – וזו הסכמת העם האמריקני״.

לא מפתיע שמאז הקמת בית הדין הפלילי ארה״ב פועלת להגביל את כוחו עליה. שני צעדים בולטים: החוק להגנת משרתים אמריקנים והסכמי אי-הסגרה. החוק להגנת משרתים אמריקנים התקבל ב-2002 ומאשר לנשיא לעשות כל הדרוש כדי לשחרר אישים אמריקנים, או של בעלות ברית של ארה״ב, העצורים ע״י או לבקשת בית הדין הבינלאומי. החוק קיבל את הכינוי ״חוק הפלישה להאג״ משום שתיאורטית הוא מאפשר לנשיא לפלוש להאג, מקום מושבו של בית הדין הבינלאומי.

הצעד הבולט השני הם הסכמי אי-הסגרה, או הסכמי סעיף 98. סעיף 98 של חוקת רומא פוטר מדינה מאכיפת צווי המעצר של בית הדין אם הדבר יהיה הפרה של התחייבויות אחרות שלה תחת הדין הבינלאומי. מדינה החתומה על הסכם אי-הסגרה מתחייבת שלא להסגיר אישים אמריקנים לבית הדין ולכן, אם בית הדין יוציא צו מעצר, המדינה תהיה פטורה מאכיפת הצו משום שהוא יסתור את ההתחייבות שלה תחת ההסכם. מאז 2002 ארה״ב חתמה עם מעל 100 מדינות על הסכם אי-הסגרה, כולל ישראל.

על כמה הסכמים ישראל חתמה? אחד. עם ארה״ב.

אל ההתקפה

הרשות הפלסטינית קיבלה מעמד של מעין מדינה ב-2012. היא הצטרפה לבית הדין הבינלאומי ב-2015. הרשות הפלסטינית, בניגוד לחמאס, מבינה שהזירה בה ישראל חלשה אינה הזירה הצבאית אלא הזירה הבינלאומית. אם לחזור למודל 5 רמות האסטרטגיה שהצגתי בניתוח מס׳ 212, הרשות הפלסטינית פועלת ברמת אסטרטגיה-רבתי כדי לכפות על ישראל את רצונה. אחד הכלים בהם היא משתמשת היא לוחמה משפטית. זו לוחמה ללא הרוגים או פצועים, אך היא עדיין לוחמה.

מדוע מאז 2015 ישראל לא חתרה להסכמי אי-הסגרה עם מדינות מרכזיות באירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אסיה? הסכמי אי-הסגרה כאלו יכולים להפוך כל החלטה של בית הדין הבינלאומי לחלולה. משתי סיבות, מעשית ותדמיתית. מעשית, אם אישים ישראלים יוכלו להסתובב בחופשיות בגרמניה, צרפת ובריטניה, כנראה פחות יפריע להם אם הם אינם יכולים להסתובב בחופשיות בניגריה או קונגו. שנית, כשמדינות מובילות חתומות על הסכם אי-הסגרה הן פוגעות בתדמית של בית הדין כמוסד בינלאומי חשוב. הוא יכול לשפוט רק את האזרחים של אותן מדינות שלא חזקות מספיק לקדם הסכמי אי-הסגרה.

אבל ישראל לא עשתה זאת. למה? אינני יודע.

ישראל כנראה גם לא בנתה מספיק השפעה אצל תורמות מרכזיות כך שישפיעו על החלטות בית הדין. נכון ל-2020 היו לבית הדין 4 תורמות מרכזיות: יפן, גרמניה, צרפת ובריטניה. האם ישראל דואגת לתדרך באופן שוטף את המנהיגים של 4 המדינות הללו מאז פרוץ המלחמה? את המחוקקים שלהן? תדרוכים שיראו להם שישראל היא מדינה שומרת חוק, שהמלחמה בעזה היא חוקית ושעליהם לרסן את בית הדין, שמא יפגע באינטרס חיוני של ישראל שהוא אינטרס חיוני של המערב כולו: המאבק באסלאם הקיצוני.

 

אז עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו במצב מסוכן, מצב שהיינו יכולים להפחית את הסכנה ממנו אם היינו מתחילים לפעול ב-2015. מה אנחנו כן יכולים לעשות? לדעתי שלושה דברים:

ראשית, להביא את הקונגרס ללחוץ את ממשל ביידן תחת החוק להגנת משרתים אמריקנים. עדיף שהפנייה לקונגרס לא תהיה בערוץ ממשלתי רשמי. הקונגרס צריך להבהיר לממשל ביידן שבמקרה ובית הדין יוציא צווי מעצר, הקונגרס יצפה מהנשיא להכריז שהוא יגן על ישראל בהתאם לחוק, שחל על אישים אמריקנים ובעלות ברית. ישראל היא בעלת ברית עיקרית שאינה בנאט״ו. הקונגרס יכול לעשות זאת למשל ע״י מכתב לנשיא, עליו יהיו חתומים חברי קונגרס מבית הנבחרים והסנאט ומשתי המפלגות.

איתות כזה יסבך את החישוב האסטרטגי עבור ממשל ביידן. אם בית הדין יוציא צווי מעצר, הממשל ימצא עצמו בדילמה: או להיות נתון תחת לחץ מצד הקונגרס, שירצה הגנה לישראל, או לאיים על בעלות ברית אמריקניות באירופה, אמריקה הלטינית ומזרח אסיה שעלולות לאכוף את צו המעצר. כדי לחסוך מעצמו משבר בינלאומי, עדיף לממשל לרסן את בית הדין.

שנית, ישראל צריכה למהר ולחתום על הסכמי אי-הסגרה. לדעתי יש להתמקד בשלב ראשון בשלוש מדינות: הודו, אוקראינה וארגנטינה. אלו שלוש מדינות חשובות אסטרטגית והן ידידותיות לישראל והמאבק שלה בעזה.

 

הודו אינה חברה בחוקת רומא ואינה מרוצה מהסמכות הרחבה שלו, כמו גם מהעובדה שטרור לא נכלל בקטגוריה של ״פשעים נגד האנושות״. הודו כמו ישראל סובלת מטרור איסלמי ועלולה, כמו ישראל, להיות בסכנה שבית הדין יפעל נגדה. לדוגמה, במקרה בו פקיסטן תחליט שהיא מקבלת את סמכות בית הדין בקשמיר, חבל ארץ הנמצא במחלוקת בין פקיסטן והודו. סביר להניח שישראל תוכל לשכנע את הודו לחתום על הסכם אי-הסגרה, פעולה שנועדה לשלוח מסר לבית הדין: דמוקרטיות כמו הודו וישראל אינן מוכנות שבית הדין יפגע במאמציהן להגן על עצמן מפני איום הטרור.

צעד כזה יהיה משמעותי משום החשיבות הדיפלומטית העולה של הודו בזירה הבינלאומית. הודו היא אחת המדינות המובילות בדרום העולמי ומעוניינת להפוך עצמה למנהיגה של הדרום. מדינות אירופיות רבות מעוניינות לחזק את הקשרים שלהן עם הודו, רואות בה שוק פוטנציאלי חשוב. ארה״ב רואה בהודו בעלת ברית חשובה נגד סין. אם כל המדינות הללו יבינו שניו-דלהי מתנגדת לפעולה אפשרית של בית הדין נגד ישראל, זה יעזור לישראל לשכנע אותן לרסן את בית הדין.

המדינה השנייה היא אוקראינה. אוקראינה אינה חברה בחוקת רומא אך היא הכירה בסמכות בית הדין. בעיני רבים במערב אוקראינה היא ה-סמל של מדינה המגינה על עצמה מפני תוקפנות לא חוקית. הסכם אי-הסגרה איתה יהיה הבעת אמון ותמיכה בישראל. אוקראינה תחזק את העמדה המוסרית של המלחמה שלנו בעזה.

האם אוקראינה תסכים? ממשלת ישראל עד היום נמנעה מתמיכה דיפלומטית ברורה באוקראינה, אספקה של נשק קטלני או מערכות הגנה אוויריות. האוקראינים, חוששים מפגיעה במעמדם אם יסכימו להסכם אי-הסגרה, כנראה ידרשו שישראל תשלם במטבע קשה של אמצעי לחימה. בהנחה שהעברה כזו לא תפגע ביכולת הלחימה של ישראל, לדעתי זה יהיה מחיר ששווה לשלם.

 

לבסוף, ארגנטינה. ארגנטינה הייתה מדינה חשובה בגיבוש חוקת רומא והקמת בית הדין הבינלאומי. לא מפתיע שהתובע הכללי הראשון בבית הדין היה אזרח ארגנטינה, לואיס מורנו אוקמפו. הסכם אי-הסגרה עם ארגנטינה יהיה מכה שלישית וחשובה ללגיטימיות של בית הדין לפעול נגד ישראל: הנה מדינה שהובילה את הקמת בית הדין, מביעה אמון בישראל וביכולת שלה לחקור פשעי מלחמה ולכן חותמת עמה על הסכם אי-הסגרה. לשמחתנו הנשיא הנוכחי של ארגנטינה הוא כנראה אחד הפוליטיקאים הכי פרו-ישראלים ופרו-יהודים היום בעולם. צריך לנצל את הכהונה שלו כדי להשיג הסכם אי-הסגרה.

לבסוף, הצעד השלישי והאחרון, הוא לחץ על הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית נלחמת נגדנו בזירה הבינלאומית. הרשות רוצה שהעולם יכפה על ישראל לסגת מיהודה ושומרון, לעקור את ההתנחלויות ולוותר על מזרח ירושלים. זו אינה ביקורת, זו הבחנה. השאלה היא מה אנחנו עושים מול הפעולות הללו. כרגע, אם אנחנו דואגים שהרשות תעצור את המלחמה נגד חמאס, אנחנו צריכים ללחוץ את הרשות שתבקש מבית הדין שלא להוציא צווים. הבקשה יכולה להיות מנומקת למשל בחשש מהסלמה בפעולות הצבאיות של ישראל בעזה, או פגיעה קשה ברשות. רמאללה כמובן לא תועיל לעשות זאת מתוך טוב ליבה, אלא בהפעלה של מנופי לחץ כמו הקפאת העברת כספי המיסים.

שלושת הצעדים הללו כמובן לא מחליפים את החובה של ישראל לחקור ולמצות את הדין במקרה של הפרת חוקי המלחמה. אבל זה לא העניין כאן. בית הדין הפלילי הבינלאומי משמש את הרשות ככלי בלוחמה המשפטית נגדנו. אנחנו חייבים לפגוע במהלך, כמה שיותר מוקדם.

קרדיט : ערוץ הטלגרם המשחק הגדול    קרדיט לתמונה: האטלס העולמי